סיפורו של סבו של הסופר, מבוסס על יומנים שהשאיר משישה מחנות השמדה בהם שהה, מתחילת מלחמת העולם השנייה עד ליום השחרור בתחילת מאי 1945. סיפור מטלטל, מלא זוועות אבל גם מלא תקווה, המתאר את החיים במחנות ההשמדה, בהם אוושויץ, בשפה יומיומית, כמעט פשטנית, ועם זאת נוגעת מאוד ללב.

זיכרון מתקופת בית הספר שהשפיע על היצירה שלי:

“למדתי עם המורים הטובים ביותר לספרות, בהם ליאת קפלן ואריאל הירשפלד הגדול. כל הילדות שלי היתה מלאה ספרים והתרגשתי לשמוע על סופרים שלמדו בבית הספר, כמו דוד גרוסמן או מאיר שלו. לא ידעתי אם אהיה סופר, חלמתי על קריירה בתחום עריכת הדין, ולבסוף עשיתי דברים אחרים בתכלית בעולם התקשורת ועולם העסקים. עם זאת, הקשר לספרות נשאר כל הזמן, הזכרונות משיעורי הספרות, ספריית בית הספר, המפגשים עם סופרים גדולים. וכך, כשפניתי לכתיבה כעיסוק צדדי, הרגשתי שעל אף שאני קטן מהם, משמעותית, אני אולי עוד חוליה בשרשרת מפוארת של סופרים שחבשו כמוני את אותו ספסל לימודים”.