ספר פרוזה, רומאן שכתב את עצמו, מקש אחר מקש, בשעות הלילה המאוחרות; לא יכולתי לעצור בעצמי שלא לכתוב אותו. בין ירושלים, הקיבוץ ותל אביב נפרשים סיפורי אהבה. בין שכול ומוות בלבנון לבין הודו נפרשים סיפורי יאוש מאובקים ותפילה לתחיית-מתים וגאולה, כשהאם ובת-הזוג של החייל שנפל מזמינות את הבודהה להיות בן-אדם וכך להיגאל. פרופ’ עמיה ליבליך כתבה על הספר: “קשה מאוד ואולי בלתי אפשרי לגעת בספר הזה במילים. הוא מדבר אלי ברמה שמתחת למילה, תחת הרובד של תקשורת רגילה. כולו חוויה חמקמקה, כמו חלום….אני נדהמת מיכולתו של הסופר לתפוס במילים את החוויה החמקמקה של הרוחניות, של האהבה ושל המוות”.

זיכרון מתקופת בית הספר שהשפיע על היצירה שלי:

“שיעור אנגלית, 1976. המורה מחזירה לי את החיבור שכתבתי ואחרי ההערות והציון כותבת לי: ‘I look forward to finding your name in the literary journals’”.