“שמעון לוי מצא גישה מקורית ביותר לתנ״ך: טיפול בחלקיו הסיפוריים כטקסטים דרמטיים, שניתן לנתחם במונחים עול דיאלוג, הוראות בימוי, תפאורה, מחווה, מבני עלילה, מתח דרמטי, אפיון וכל שאר ההיבטים הניתנים ליישום על טקסטים דרמטיים. הוא מציג שילוב ייחודי בין אמנות הבמה לבין אוצר המלים של ביקורת הדרמה מתוך ידע מדהים של התנ״ך ושפתו העברית. ספר זה נועד לקריאה עם התנ״ך לצדך: על ידי טיפול בטקסטים אלה על בסיס עובדתי וענייני בכבוד הראוי להם אך ללא יראת כבוד אמונית, הספר אינו רק מעמיק את ההבנה במגוון עשיר של היבטים תרבותיים, חברתיים והיסטוריים של תכניהם, אלא גם מספר מחדש את הסיפורים הנהדרים האלה בפירוט מרתק, ברגש ובמתח”.

פרופ’ מרטין אסלין I חוקר תיאטרון

“התנ״ך כתיאטרון מטפל במגוון רחב של חומרים מקראיים מנקודת מבט דרמטורגית ומוסיף ממד עשיר חדש לסיפורים מוכרים רבים, ומעניק חשיבות והיבטים חדשים למספר גדול אף יותר של סיפורים מוכרים פחות. יחסים בין דמויות ומניעי פעולה נחקרים בפירוט מרשים ובלתי נשכח ובתשומת לב לנסיבות של חלל, תפאורה וחפצים סמליים הממסגרים את הפעולה הדרמטית ומספקים קישורים והקשרים מאירי-עיניים. הספר הוא תרומה חשובה הן לחקר התנ״ך והן לחקר התיאטרון.”

פרופ’ מרווין קרלסון I חוקר תיאטרון

זיכרון מתקופת בית הספר שהשפיע על היצירה שלי:

“כאשר ליד”ה עוד שכן למרגלות רחוב ז’בוטינסקי בבית הספר היסודי (וגם חטיבת הביניים בתיכון) בית הילד, דהרתי באחת ההפסקות במסדרון ונתקלתי ביד שנשענה על העיקול – ללא ראש או גוף. באמת היד הימנית שלי חבטתי ביד הזאת בכוח כדי לעבור מהר אבל המנהל, ד”ר שמואל קנלר האגדי, עיכב אותי. הבין את המצב מיד, מחל על כבודו ושלח את ידו הפנויה לעצור אותי. האירוע עבר בשלום, אבל אפילו ממנו לא הצלחתי ללמוד מתמטיקה”.