ספר שירה ומאמרים על מהמורות, המשלב בשירה גם פרוזה הגותית, מסאית וביקורתית. על מצע לשוני ותוכני עשיר ומרובד, מהתלמוד עד ייטס ובוקובסקי, מקֹהלת עד סם האריס וכריסטופר היצ’נס – הספר מתעמת, מפרק ובורא הגיונות על מצבו של האדם ומצבה של האנושות, ועל המתח הנצחי (והנבזי) שבין הכלל לפרט, ובין האישי־מאוד לבין הכלל־אנושי.

הספר מרחיב את גבולות השיח, מערבבת סוגות, ומשתמשת בכתיבה כמרחב שבתוכו ניתן לומר “דברים שאסור ואי־אפשר” על סוגיות קיומיות, אישיות, חברתיות ומוסריות; על השימוש המניפולטיבי והסמוי בסוגי כוח שונים (יופי, כסף, מילים ונדל”ן), על בדידותו של החורג מן הקונצנזוס, על אוזלת ידו של הפרט מול עיוורונו ועריצותו של ההמון, על עריצותה של המוסרנות האופנתית לשעתה ועל הצד האפל של רעיונות “טובים”. “היום שאחרי” הוא המשכו של הספר “השנים העצובות”, ומתייחס גם לנושאים אקטואליים.

זיכרון מתקופת בית הספר שהשפיע על היצירה שלי:

“קשה לי לחשוב עכשיו על זיכרון מובהק. בניגוד למה שנדמה או מקובל לומר על זכרונות מהתיכון, התקופה הזאת זכורה לי בנעימים גמורים, וכל הזכרונות שלי מהליד”ה טובים ומתוקים. אהבתי ללמוד. אהבתי את המורים (את כולם, נשבעת). אהבתי גם את החברים לשכבה, הרחוקים והקרובים, והיה לי נעים במרחקה החברתית, גם אם לעיתים הרגשתי זרה (אם כי אהובה) בתוכה”.